<h1>ראבי"ה סימן אלף מ"ח</h1>
<h2>דף צז.</h2>
שאלני מורי רבינו אפרים בר' יצחק. תודעני חביבי כי נראה לי פת שנתחמץ בשמרי גוים שנתייבשו בחמה בתוך שנים עשר חודש ונפרכים ביד והם כמו עפר מותרת הפת, וטעמא דידי טעמא מאי אמור רבנן [ע"ז ל"ד ע"א] דורדיא לאחר שנים עשר חדש מותרין, דמסתמא נתייבש מהם טעם יין ואפילו לא הניחן בחמה וכל שכן אם בתוך י"ב חדש הניחן בחמה עד שנתייבשו ונפרכים שהן מותרין. ובני שפירא אומרים דווקא אמור רבנן לאחר שנים עשר חדש מותרין אבל בתוך שנים עשר חדש אפילו יבשו לא, שהחמה מחזקת את השמרים שלא להוציא טעם יין דדמי לחרס הדרייני [שם כ"ט ע"ב]. ותמהתי על דבריהם השתא בשמרים לחים אמרינן [ב"ב צ"ז ע"א] ראשון ושיני אסורין וג' מותר, ובחרס הדרייני אמרינן [ל"ב ע"א] ראשון שלנו כשלישי שלהם, וכל שכן שמרים יבשים ושמרים לחים. ועוד מעשים בכל יום החמה מייבשת נהרות, כל שכן שמרים. וא"ת מי שנשרו כליו במים שוטחן בחמה משמע שהחמה מוציאה לחלוחית ולא מחזקת. וחזרתי ואמרתי אם תקניטוני שהתרתי על פת שנתחמץ בשמרים יבשים נראה לי להתיר אפילו בשמרים לחים שיש [בהן] טעם (בכך) יין נסך ונתחמצה בהן עיסה, הואיל ואין טעם יין בפת מותרת וטעמא מאי משום דיין אין מחמיץ את העיסה דמי פירות אין מחמיצין כדמוכח בפסחים [ל"ה ע"ב] ובמנחות [נ"ז ע"ב], ומעשים בכל יום שהנחתומין אינן מחמיצין בהן בלא שמרים אלא בשמרים בלא יין מחמיצין, נמצאת אתה אומר עיסה שנתחמצה בשמרי יין לא נתחמצה מחמת היין שבשמרים אלא מחמת שמרים בלא יין ושמרים בלא יין אינן אסורין משום יין נסך שאין הגוים מנסכין שמרים. ואם תאמר שהיין בגתו נתנסך ונאסרו גם השמרים בהנאה ואפילו בלא יין, אם כן אפילו לאחר שנים עשר יהו אסורין, אלא מאי אית לך למימר אין השמרים נסך כלל ולא נאסרו אלא מטעם יין, והשמרים הן הן פסולת של יין ועפרא בעלמא הוא הילכך דמי לקנקני הגוים ונודותיהן שאם יתן בה[ן] שכר או מים ואין טעם יין (ושכר) [בשכר] מותר, הכא נמי עיסה שנתחמצה בשמרים לחים של גוים אם [אין] טעם יין בעיסה מותרת. ואפילו אם היה היין מסייע להחמיץ ולא בזה כדי להחמיץ, (ו)זה וזה גורם הוא ומותר. ועוד מצאתי בתרומ' בפרק סאה בירושלמי [פ"ה ה"ג] טנופת של תרומה אין מצטרף עם התרומה אבל טנופת של חולין מצטרף להעלות וכן לוג יין עכור של תרומה שנפל למאה לוגין יין צלול אתה מוציא שמרים שבו אבל יין צלול שנפל למאה לוג יין עכור אי אתה מוציא שמרים מביניהם. הרי בהדיא קתני בלוג יין עכור של תרומה אתה מוציא שמרים שביניהם, משמע שאין השמרים מצטרפין עם היין לאסור דעפרא בעלמא נינהו הכי נמי לעניין יין נסך. ובמסכת דמאי [ירושלמי פ"א ה"ג] מצאתי שמרים שיבשו אין בהן איסור ע"ז ומשמע אפילו בתוך שנים עשר חדש דומיא דקילור יבש דקאמר התם. ומה שאסרו חכמים בתוך שנים עשר חדש שמרי הגוים היינו לתמד בהן אי נמי לחמץ בהן לכתחילה דאין מבטלין איסור לכתחילה, אבל אם החמיץ בהן העיסה ואין טעם יין בפת היתר גמור לכל ישראל. ומיהו הא קשיא לי, דרמי בר דיקלי [חולין ק"י ע"א] דאכל כחלי וטוונהו בפורצני וקאמר לאחר שנים עשר חדש הוה ומשמע הא תוך שנים עשר חודש אסור, ואמאי הוה להו חרצנים והזגין של גוים [ד]אין אסורין אלא משום טעם יין שבהם שהרי לאחר שנים עשר חדש מותרין ואם כשעשה אש מחרצנים היין מכבה את האש ונמצא שאינו נהנה מן היין לגמרי ולמה אסור לעשות מהן אש בתוך שנים עשר חדש. ויש לומר הואיל ובתוך י"ב חדש נאסרו בהנאה משום טעם יין שבהם שראויין לאכילה החרצנים והזגין כל זמן שיש בהם טעם יין, משום הכי אסורין בכל הנאות ואפילו במקום שאינו נהנה מן היין גזירה שמא יאכ(י)לנו משום הכי לכתחילה אסור לעשות מהם אש, ומיהו בדיעבד שפיר דמי. (וכל) [אבל] שמרים שאינם ראויין לאכילה ולא לשתייה עם היין (בדיעבד) [לכתחילה] שפיר דמי. ואני הקשתי לעצמי מרמי בר דיקולי, ואף לפי דברי האוסרין היה קשה ועניי הדעת לא ידעו נפש כי מוחם רוטפש ולבם טפש. וגם הק(ו)נבוס שאתם קורין הנף שהוא פשתן והבאתי ראייה מן המשנה ומן זבחים הרבה מקומות, ג(ז)ם דבר זה נסתם גזר דינם וחרה להם ושלחו לצרפת כי ראו כי לא יכלו לי ואמרו להביא עלי מלחמות מרחוק. וכאשר ראיתי דברי המחרף לא ראיתי תשובה לדבריי כי אם דברי חירופין ושמח אויבי לי ואני לא חטאתי לו. ואחרי צאתי משם הוגד לי כי נדיבי עם נאספו וגם אתם אלופיי ומיודעיי קנאת ה' צבאות עשיתם לאלם מלשני בסתר וכאשר למדתם עלי זכות כן ממרום ילמדו עליכם זכות. אפרים בר יצחק.
תשובתי. הודעתני בחסדך כי סבירא לך נחתומים שבזה המלכות מיבשים שמרים בחמה עד שהם כחרס וכן עושין כל ימות השנה מחנוכה ואילך לאחר שכלה יין חדש, הואיל ונתייבשו השמרים עד שאין בהן טעם יין אמאי אסור להחמיץ, והאי דקאמרו רבנן שמרים לאחר שנים עשר חודש מותר היינו אותן שלא נתייבשו בחמה אלא מונחים בכלי בלא יין ואפילו הכי מעצמן מתייבשין לאחר שנים עשר חדש. ואני נפלאתי מאד אם כדבריך לא לישתמיט תלמודא מלתת חילוק בדבר זה, בחמה אינו צריך. ועוד דאימר דווקא חוץ לכלי מתייבשין דומיא דפורצני (דקראי בהו חולפי) [דטוואי בהו כחלי] בפרק כל הבשר [ק"י ע"א] דהוו חוץ לכלי ואפילו הכי בעינן שנים עשר חדש דאי בכלי הוו מונחים הוו גזל דמסתמא לא אייאש מריה מיניה כמו מן הכלי דלא מייאש מריה מיניה והכי נמי שמרים שהם חוץ לכלי אינם מתייבשים אפילו בחמה כי אם לאחר שנים עשר חדש אבל אם היה מניחם בכלי לעולם הם אסורים דלחים הם. ומסברא אין להקל כי אם בראייה. ומה שאמרת דודאי שמרי גוים שיבשו אין בהן איסור הנאה, זהו לאחר שנים עשר חדש כמו ששנינו [ל"ד ע"א] גבי חרצנים וזגים לאחר שנים עשר חדשים מותרים, דאינו קרוי יבש כי אם לאחר שנים עשר דאילו חרצנים וזגין משמע דלאו בכלי מונחים שאינם מניחים אותם בכלי אלא בשעה שרוצה לתמדן במים. ומה שאמרו לך חכמיך שהחמה מחזקת הטעם היין בשמרים שלא יצא ודמי לחרס הדרייני, זה אינו כלום שהחמה מוציא את הטעם של יין כדאמרינן [ל"ג ע"ב] הני מאני דפקוסנא דמלנהו מיא ואותבינהו בשימשא ופקעו, משמע בשביל שיצא טעם יין אנחינהו בשימשא. ותו דתניא בסוף מסכת ע"ז [ע"ה ע"א] הני רווק' דארמאי, פירוש משמרת, דכיתנא מיישנן שנים עשר חדשים. משמע דלא פלוג בין שטחוהו בחמה בין שטחוהו לצל דמסברא אין להקל. ועל היבשים אנו בושים אלא שאתה מגלגל עלינו את הלחים להתיר עיסה שנתחמצה בשמרים שיש בהם טעם יין נסך, ואמרת הואיל ואין טעם יין בפת הפת מותרת, וטעמא משום דיין הוי מי פירות ואין מחמיצין, ועוד שאין הנחתומין מחמיצין ביין לבד אבל בשמרים מחמיצין בלא יין, נמצא שהשמרים מחמיצין ולא היין ושמרים בלא יין אפילו לחים אינם אסורין שהגוים אינם מנסכים שמרים, וכי תימא כשהיין בגיתו נתנסך ונאסרו גם השמרים בהנאה ואפילו בלא יין, א"כ אפילו לבתר שנים עשר חדשים יהו אסורין, אלא מאי אית לך למימר אין השמרים נסך כלל [ולא נאסרו] אלא מטעם [יין] שיש בהן והשמרים הן פסולת וכעפרא בעלמא ודמי לקנקני הגוים שנותנין בהן שכר ואין טעם יין בשכר ומותר, הכא נמי בעיסה אם אין טעם יין בעיסה מותרין זהו לשו[נך]. נפלאתי למה לא שמת לליבך הא דאמר רב יוסף [ל"ב ע"א] האי חלא דשיכרא דארמאי אסור משום דמערבי בהו דורדיא דיין נסך, לדבריך הלא בשמרים לחים אין איסור דעפרא בעלמא הוא, ואמאי אסור, מפני טעם יין, בטל הוא בשיכרא. והכא נמי השמרים מחמיץ ולא היין שהרי אין מערבין בו יין אלא שמרים. וזה דומה ממש לשמרים שנותנים בעיסה כדי להחמיץ, דהכא נמי נותנין שמרים בשכר כדי שיחמיץ ואסור, הכא נמי בעיסה אסור אף בדיעבד, דהא האי חלא דארמאי אף בדיעבד הוא וטעמא משום דגוף האיסור נתערב בהיתר ונותן בו טעם איסור, ולא דמי לקנקני גוים שנותנין בהם שכר דהתם אין גוף האיסור בחביות אלא טעם בעלמא דבטל בשכר. ואין שייך לכאן מי פירות אין מחמיצין, דהיינו עניין שאין חייב על חימוצן ומיהו משביח להחמיץ את הפת כמו בשאר דברים [כגון] ביצים שמחמיצין את הפת ואין חייבין על חימוצן דמה בכך שאין מחמיצין הא גבי כלים שצריכין להשהות שנים עשר חודש מפני טעם שנכנס בהן כל שכן עיסה דבליעה טפי מן היין, וכי היכי פקיע איסור הנאה מיניה כל זמן שהן לחין. ולאחר שנים עשר חדש קים להו לרבנן דכעפרא בעלמא הוא כדאמרינן [ס"ח ע"א] גבי נבילה סרוחה מעיקרא דכעפרא בעלמא הוא ופקע איסור נבילה מיניה. ומדרמי בר דיקולי משמע דבתוך שנים עשר חודש אסור ליהנות ואפילו בדיעבד, דמנא לך ליתן חילוק בין לכתחילה ודיעבד. ועוד כאשר כתבתי מחלא דשיכרא דמשמע בדיעבד ואסור. ומה שאתה מדמה לשאור של חולין ושל תרומה שאין בזה וכו', אינו דומה, התם האיסור לבד אין בו כדי חימוץ [אבל הכא האיסור לבד יש בו כדי חימוץ] שהרי אתה בעצמך כתבת דיין מגתו נתנסך ונאסרו גם הם השמרים הנה שניהם אסורים ואיסור[ין] מצטרפין. ומה שאמ[רת] א"כ אפילו אחר שנים עשר ליתסר, לא היא, דכעפרא בעלמא הוא כמו נבילה מסרחת. ומה שהבאתה מתרומות ירושלמי דמשמע שהשמרים של תרומה כשנופלין לתוך יין צלול דחולין שאין צריכין ביטול כמו יין צלול דחולין, היינו משום דמדאורייתא בטל ברוב. ותדע שהרי בסיפא כשהצלול נופל לתוך העכור מצטרפין השמרים לבטל היין, אל[מ]א דחשיבא כמו יין לבטל התרומה ולקולא כאשר אמרת דהא אפילו טנופת מבטל ליה דבדרבנן מבטלינן איסור לכתחילה כדאמרינן גבי עצים שנשרו מן הדקל במסכת יום טוב [ד' ע"ב], ובירושלמי פ"ב במסכת כלאים [ה"א] כל סאה שיש בו רובע זרע ממין אחר ימעט ומפר' התם או יפחות רובע או יוסיף על סאה, ומסקנא דבדרבנן מבטלין איסור לכתחילה. אבי מורי.
